top of page
  • תמונת הסופר/תyaelkalba

למה אנחנו פשוט לא מצליחות להפסיק לעקוב אחרי אנשים שאנחנו נגעלות מהם?

עודכן: 26 בדצמ׳ 2021



אנחנו הולכות לדבר עכשיו על אחת התופעות המביכות ביותר שכולנו, אבל כולנו לוקחות בהן חלק אונליין. כלומר, אני מקווה שכולנו, כי אם לא, אני כנראה בנאדם דוחה ומריר במיוחד. אני מדברת על תופעת הלעקוב אחרי מישהו מתוך שנאה וגועל. לא יודעת מה אתכן, אבל לי יש אנשים שאני עוקבת אחריהם רק כדי להצטמרר מכמה שהם מחרידים אותי. כמה שהם מביכים, כעורים, חיים בסרט. יו ניים איט. אגב, אין לי ספק שיש אנשים שעוקבים אחרי מאותה סיבה בדיוק. ודי, נמאס לי להתבייש בחלק הזה שיש בי. נמאס לי להסתיר אותו (אני כמובן לא ממש מסתירה אותו, כי החלק הכי מענג של צפיית ומעקב שנאה הוא לעשות את זה יחד עם חברים קרובים...). אני דורשת בתגובות למטה מוגזמות שתודו אם אתן עושות את זה. אל תעשו כמובן שיימינג לאף אחד, אבל תכתבו למטה בתגובות את המספר 1 אם גם אתן עוקבות, או מציצות לפעמים לפרופילים של מישהו אחר רק כדי להרגיש שהחיים שלכם יותר טובים או פחות מביכים משלו או שלה. יכול להיות שהחיים שלהם אפילו יותר טובים, ואתן עדיין מצליחות למצוא מספיק אלמנטים שגורמים לכן להרגיש נעלות לידם (אולי יש לה זוגיות נגיד, ואתן רווקות, אבל בעלה יצור..). אין מצב שאני והחברות הדוחות שלי היחידות שעושות את זה מוגזמות!


סחית בפריס

בכל אופן, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו וכדי להעמיד פנים שאנחנו נוהגות כך רק עם דמויות פיקטיביות ולא עם אנשים אמיתיים אונליין.... נתמקד באספקט הטלויזיוני של התופעה. התופעה של צפייה טלויזיונית מתוך שנאה היא לא חדשה, אבל אין ספק שהסדרה "אמילי בפריס", שהושקה בדיוק בזמן בו היינו מסוגרים בבית בזמן השיא של הקורונה ומאוד התפשרו על רמת התוכן שצרכנו, הביאה את התופעה לדרגת אומנות. השבוע, כמו שהראיתי למי שכבר עוקבת אחרי באינסטגראם, פרסמו ההאפינגטון פוסט כתבה שעוסקת במה גורם לנו לצפות במישהו או משהו מתוך שנאה וגועל. כמובן, איך לא, הקונטקסט היה עלייתה של העונה החדשה של אמילי בפריס. התוכנית, שאין אדם שלא צופה בה מתוך שנאה וגועל, ועדיין, אי אפשר לצפות בה, היא באמת תופעה פסיכולוגית. אני אישית בנאדם חסר סבלנות ומוותרת מאוד מהר על תוכניות לא טובות, אבל מול אמילי בפריס הרגשתי כאילו אני כלואה. ישבתי שם, במהלך 10 הפרקים של העונה ה-2, עם מבט של צבי מול פנסי מכונית שעומדת להתנגש בו, ופשוט לא יכולתי לזוז. לא נהניתי מהצפייה, אבל גם לא יכולתי להפסיק לצפות. אגב, אני חשה אותו הדבר כלפי העונה החדשה של סקס והעיר – מדובר בזוועה, אבל אי אפשר להפסיק לצפות בזה. יכול להיות שמדובר בביטוי עכשווי לתופעה הפסיכולוגית הוותיקה של להסתכל על תאונת רכבת מזעזעת בלי להצליח להזיז ממנה את העיניים. וואו, אנחנו בני האדם באמת חבורה רקובה למדי.

בעיניי, אמילי בפריס גם מדגישה את העובדה שיש שני סוגים של צפיית שנאה וגועל. אנחנו יכולים לצפות מתוך גועל וגיחוך בתוכניות ואנשים שמרגישים לנו כעורים ועלובים יותר מאתנו ולחוש סיפוק, אבל גם באנשים שמרגישים או לפחות מצטיירים כמוצלחים יותר מאתנו, למשל אמילי שהיא כביכול מושלמת, ועדיין למצוא דרך לחוש כלפיהם גועל וגיחוך. למה זה קורה? אלוהים יודע. נסתרות הן דרכי הגועל והשנאה, וכה מגוונות הן. כנראה שהצורך שלנו להרגיש נעלים בכל מחיר - גם מול אנשים שאנחנו תופסים כנחותים מאיתנו, ובעיקר כלפי כאלו שאנחנו תופסים כחזקים מאיתנו - הוא מאוד קיומי והישרדותי.

אגב, לדעתי, הקונספט של צפייה מתוך שנאה וגועל שונה מהקונספט של "גילטי פלז'רז". כי לא מדובר פה בשום פלז'ר, מדובר באמת בתחושה של שנאה וגועל ממשי כשאתה צופה בתוכניות האלו, או עוקב אחרי אנשים מסוימים. כשאני צופה בסדרות שהן גילטי פלז'רז מבחינתי, אין בי את תחושת המצוקה שאני חשה, את תחושת הקרינג' שאני חשה כשאני צופה בסדרות או עוקבת אחרי אנשים שאני עוקבת אחריהם למטרות צפיית או מעקב שנאה וגועל. כשאני צופה בקרדשיאנז למשל, זו לגמרי חוויה של גילטי פלז'ר. זה נחות תרבותית כמובן, אבל אין לי את התחושה שאני יכולה לצחוק או להתעליין עליהן. הן מאוד מודעות לעצמן ולמה שהן מביאות למסך, וגם אם הן מגוחכות - הן יצחקו על עצמן לפני שאתה תצחק עליהן. וזה מיד מוציא את העוקץ.




מקסימום מאמץ, אפס מודעות

וזו כנראה באמת מרכז התחושה והמוקד המרכזי של מה שגורם למשהו להיות כזה שאנחנו צופים או עוקבים אחריו מתוך שנאה וגועל. בצפיית שנאה או במעקב שנאה, יש תחושה מאוד חזקה של התעליינות על אנשים/דמויות/יצירות שחסר להם משהו אחד מאוד משמעותי – מודעות עצמית. גם במקרה של צפיית- שנאה באנשים שאנחנו מרגישים שהם מתחתינו וגם בכאלו שהם לכאורה מעלינו- אנחנו מצליחים למצוא מספיק אלמנטים להתעליין (מלשון עליונות) עליהם כדי להפוך את צפיית השנאה ללגיטימית, מספקת ובעיקר- במובן מסוים ומביך למדי – מעצימה. כן, החוויה הסופית שנוצרת מהתופעה הזאת שבואו נודה בזה, היא רעילה למדי, כי בהחלט יכולנו לעשות משהו חיובי יותר עם הזמן שלנו- היא חוויה של סיפוק ותחושת נעלות והעצמה אישית. הם יצורים, אנחנו לא. הם סחים, אנחנו לא. הם חיים בסרט, אנחנו במודעות עצמית שיא. זה לא משהו אם הם מהממים או כעורים - זה משנה מה רמת המודעות העצמית שלהם (של מישהי כעורה אונליין שחושבת שהיא כוסית, או רמת המודעות העצמית של יוצרי הסדרה שיצרו דמות כביכול מושלמת אבל סחית ויצורה כמו אמילי שמתלבשת כאילו הוא קרסה בתוך ארון הבגדים של אימא שלה). וכשאנחנו נתקלים באנשים או דמויות עם רמת מודעות עצמית לא קיימת אנחנו יכולים או לעוף להם על התחת ברמות לא מוסברות (נגיד, כוכבות כמו אנה ניקול סמית', או דמויות פיקטיביות כמו מיס פיגי- שהן נטולות מודעות עצמית, אבל אנחנו עפות עליהן וצוחקות איתן לא עליהן. אני לפחות.) או לצפות בהם צפיית שנאה.

אגב, אני מתלבטת לגבי התוכנית "בואו לאכול איתי". כי מצד אחד אנחנו מאוד מתעליינים על המשתתפים חסרי המודעות העצמית (רובם), מצד שני התוכנית והיוצרים שלה מלאה במודעות עצמית. אין, היהודים תמיד חייבים לסבך הכל...


938 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


צרחתי בלב כשקראתי את הפוסט הזה.

אמאל’ה כל מילה מדויקת!!!!


Like

Ortal Hen
Ortal Hen
Dec 25, 2021

צבי מול פנסי רכב זה תיאור מדויק לפרצוף שלי בזמן הצפייה

Like
Yael K Regev
Yael K Regev
Dec 25, 2021
Replying to

אבל הכיייייי

Like
bottom of page