בואו נדבר על And Just Like That

רציתי לתת לשני הפרקים הראשונים לשקוע קצת לפני שאני אביע את דעתי המלומדת. אבל אין ספק, הגיע הזמן לדבר על And Just Like That. דבר ראשון, אני שמחה, בלי ציניות, על שובה של הסדרה. אין מה לעשות, אם את קשישה כמוני, סקס והעיר היא סדרה שליוותה את ההתבגרות שלך, נקודה. לצד שלל בעיות כמו העובדה שהסדרה עוסקת בנשים לבנות פריבילגיות שכל קשר בין אורח החיים שלהן למציאות הוא מקרי בהחלט, הסדרה תמיד הייתה מבחינתי הייצוג הנדיר והמדהים ביותר על המסך לחשיבות של החברות הנשית, וחברות בכלל. בתור אישה שהקשרים המשפחתיים שלה מורכבים, אני מתנחמת מאוד בסדרה כמו סקס והעיר הגדולה שמציגה את העובדה שחברות בין בני אדם היא מארג משפחתי לגיטימי לא פחות מהמשפחה הביולוגית שלך. מלבד פרק הלוויה של אימא של מירנדה, למעשה מעולם לא פגשנו אף דמות מהמשפחה של הדמויות הראשיות, לא אחים ולא הורים, כל זה כדי להדגיש את חשיבות וכוחה של החברות. ואני עפה על זה. ועכשיו, אחרי שהייתי קצת רגשנית, בואו נעבור על כמה סעיפים קריטיים שעלו בי עקב הצפייה בשני הפרקים הראשונים של העונה החדשה.

שימו לב, בטקסט הבא יש ספויילרים לפרק הראשון והשני של העונה החדשה

כולנו מירנדה ובעונה החדשה זה רע מאוד, כי מירנדה יוצאת רע. כולנו מירנדה חמודות. כולנו קצת פחות כעורות ממה שנדמה לנו אבל גם קצת פחות מגניבות ממה שנדמה לנו. רובנו עובדות קשה מדי כמו מירנדה, מזמינות אותו אוכל בטייק אוואי מיליון פעם כמו מירנדה ומתחתנות בסוף עם גבר חינני אך נטול כריזמה כמו מירנדה. אנחנו מירנדה חמודות שלי. אבל איך מירנדה, האישה החזקה שמסרבת לצבוע את שיערה המאפיר, האישה שהחליטה להמיר את עבודתה בחוק בלימודי חברה ומגדר - הפכה להיות הדמות הבומרית ביותר בסדרה החדשה? באיזה עולם היא כל כך חסרת טקט ומודעות מול חבריה לכיתה? מגיע למירנדה כדמות יותר מלהיות הבומרית התורנית שמעירה בטעות על זה שלמורה יש ראסטות במציאות ולהתבלבל בכינוי גוף. מצד שני, מירנדה היא באמת כולנו, ובואו נודה בזה, כולנו בומריות של הלייף, מתבלבלות בכינויי גוף ולא לגמרי מצליחות לעקוב אחרי כללי הפוליטיקלי קורקט הנכונים של הרגע. טוב בעצם, יצא להם אמין. אני לוקחת את התלונה שלי בחזרה.

איפה האסקפיזם שלי? איפה הפאן? התכנסו כדי ליהנות, לא כדי לקבור את ביג, למרות שבואו נודה בזה, הגיע הזמן. את התלונה על הפריבילגיה והניתוק מהמציאות הכלכלית והמגדרית של רוב הנשים מלבד 4 דמויות הסדרה, לקחו בצוות ההפקה ברצינות רבה. התוצאה? סדרה שהיא בינתיים הרבה יותר מדי אמתית, והרבה פחות אסקפיסטית. שרלוט עם פנים לא מזוהות כמעט וכל הזמן בוכה, סטיב חצי חירש, יאחת מתה, זאת מסננת את הפון בלונדון. די. אם לינה דנהאם מגיעה פה לתפקיד אורח אני מתאבדת, חמודים. לא לשם כך התכנסנו. בפרק הראשון עוד היה עזוז מסוים (עד הסוף הקשוח), אבל הפרק השני מבאס את התחת לחלוטין. פרק שלם לוויה? מה נסגר? רגע האור היחיד הייתה סוזן שרון או שרון סוזן שמלמלה, כפרה עליה, במהלך הלוויה לגבי ביג "הוא לא הרס לה את החיים?" זה היה רגע גאוני שכולנו היינו צריכים אותו.

אנחנו יודעים שכבר לא קוראים לסדרה סקס והעיר, ובכל זאת, איפה הסקס? הדמות החמישית בסדרה אולי תמיד הייתה העיר ניו יורק, אבל הדמות השישית תמיד הייתה הסקס. איפה הוא? קארי ברדשאו נבוכה כשהיא צריכה לדבר בפודקאסט על אוננות? היחיד שעושה סקס בסדרה, השם ירחם נזלו לי העיניים כשראיתי את זה, הוא בריידי הכתום המשונה הבן של מירנדה וסטיב? לא נראה לי. את היעדרה של סמנתה אתם ממש לא יכולים להחליף בחברה כחולת העיניים והאנלית של שרלוט רק בגלל שהיא כהת עור ואתם חייבים לסמן וי על אינקלוסיביות (כמובן שהיא כהה עור... שימו לב שלכל דמות ציוותו סייד קיק בת מיעוטים כלשהי- קארי ומנחת הפודקסאט הלהט"בית שלה, מירנדה והמרצה כהת העור. לסמן ככה וי. איף, איזה לא חינני זה, איזה יותר מדי מובהק). לא חסרה לנו עוד שרלוט חמודות, חסרה לנו סמנת'ה! אנחנו רוצים את ג'ניפר קולידג' כמחליפה לסמנתה עד שיאחת תתאפס ותחזור לסדרה!

מוגזמות איך אתן הרגשתן אחרי הצפייה בשני הפרקים הראשונים?

בואו נפתח את כל האמת בפרצוף

השבוע, עונת האדבנט קאלנדרז הביאה לנו מתנה הלא צפויה – את האדבנט קאלנדר המפוקפק של שאנל. טיק טוקרית שרכשה במחיר מופרך של 825 דולרים את האדבנט של שאנל גילתה להפתעה שרוב הימים מכילים מיני מוצרי זבל כמו ספרון קומיקס או צמיד חוט עם תליון פלסטיק. שלא תבינו אותי לא נכון, אני חולה על ניק נאקס מוגזמים כמו מדבקות וסיכות בקופסאות הפתעה ווינק ווינק, אבל כשאת משלמת 825 דולרים על אדבנט ביוטי – את רוצה שיהיה שם קצת ביוטי. לא שני ליפסטיקים בגודל מוקטן ו- 14 דפי מדבקות. התקרית עוררה סערה ושלל דאחקות על חשבונו של המותג הנעלה, ובהמשך שאנל אף הגיבו (תגובה עניינית ומקובלת לחלוטין). אבל התחושה שאני נשארתי אתה מכל האירוע היא שאיזה כיף שאנחנו חיים בתקופת הרשתות החבריות שבה אפשר לקחת את כל הדינוזאורים הגדולים האלו, הנפילים המכובדים, שאף אחד אף פעם לא העז לגעת בהם, למשל שאנל, ולהצביע ולומר – המלך הוא עירום. מעולם לא חיינו בתקופה שבה היה קל יותר או מקובל יותר לחשוף אמיתות לא פופולריות בפומבי, וכידוע, מדובר באחד מהאקטים החביבים עליי. אז בואו גם אנחנו נדבר על כמה אמיתות לא פופולריות שהגיעה הזמן לחשוף אותן!

1. אנחנו בחיים לא נסיים מחברת לפני שנקנה או ממש נתפתה לקנות מחברת חדשה. מחברות הן לא צנצנת נוטלה בואו נודה בזה. אף אחת בהיסטוריה של החיים לא סיימה באמת מחברת. אני לא מדברת על השנה האחרונה בתיכון או באוניברסיטה כשכבר לא עניין אותנו כלום חוץ מלעוף משם והיינו כותבות במחברת עד הסוף כולל על החלק הקשיח החלק של העמוד האחרון פלאס מצמידות עם שדכן דפים שהשאלנו מאנשים אחרים בכיתה. אני מדברת על המחברות האלו שאנחנו קונות בשאיפה שעם המחברת הזאת אנחנו הולכות לגמרי לשנות את החיים שלנו מהקצה אל הקצה. המחברות שאנחנו קונות כדי לרשום שם טיפים פיננסים ואת התוכנית שלנו ליציאה מהמינוס. המחברות שאנחנו קונות כדי לרשום שם את ראשי הפרקים של הספר שאנחנו הולכות לכתוב. אתן יודעות בדיוק על מה אני מדברת! מי אי פעם סיימה מחברת כזאת לפני שהיא התפתתה לקנות אחת חדשה? אף אחת.

2. לא כל התינוקות חמודים לא נעים לומר ואף אחד גם לא אומר את זה (חוץ מג'ואן ריברס כפרה עליה שהייתה מדברת באופן קבוע על כמה שנורת' ווסט הייתה תינוקות מכוערת) אבל יש תינוקות שהם פאקינג צ'אקי. אני יודעת שיש אלרגנים מיוחדים או משהו בסגנון שהאימא מפיצה מתוך עצמה אחרי הלידה ומסתירים מפניה את העובדה שהילד שלה כעור- אבל מה אתנו, החברים שלה, בני הדודים, שלא ילדו הרגע ועינינו לא מעורפלות מהורמונים וחוסר שינה ואנחנו נאלצים להגיע עם מתנה יקרה מדי ולומר לה בלי שמץ ציניות איזה מתוק הילד שלה? The struggle is real. לא סתם אחת המחמאות המשונות שאומרים על תינוקות וכולם פשוט מקבלים את המחמאה הזאת בהבנה זה שהתינוק "ברור", הרבה תינוקות פשוט נראים..הממ, לא ברורים.

3. לאף אחד אין פאקינג מושג מה הוא עושה חוץ מרופאים מנתחים, אני מקווה. חוץ מהם? אף אחד. כולם פשוט מעמידים פנים שהם יודעים מה הם עושים ובתקווה זה עובד. אני יודעת שנדמה לכן שאנשים מצליחים לגמרי יודעים מה הם עושים ועל מה הם מדברים – אבל האמת היא שרוב האנשים מאלתרים יותר ממה שנדמה לכן. כל האנשים שאתם מסתכלים עליהם בהערצה- הם לחוצים ולא יודעים בדיוק מה הם עושים בדיוק כמוכם. אני יודעת שקשה לעכל את זה וזה נשמע לא מוכח ולא הגיוני- אבל זה ככה. כל מי שאתם מכירים שהצליח ונראה שהוא ודע בדיוק על מה הוא מדבר – נכשל עשרות פעמים בדרך לשם עד שהמציאות פשוט הרביצה בו או בה את הידע. להפגין ביטחון הרבה פעמים זה 90 אחוז מהדרך להצלחה וגם פשוט לעשות אפילו אם אין לך מושג מה אתה עושה.

4. אף אחד לא נעשה מפורסם באינסטה או בטיק טוק או ביו טיוב רק כי הוא עקבי ואותנטי, אבל ממש לא. כמות האנשים העקביים והאותנטיים ברשתות החברתיות שלא מצליחים לגרד 100 עוקבים היא רבה. כישרון הוא בהחלט חלק גדול מהעניין, אבל עוד כמה גורמים מבאסים כמו מזל, להיות במקום הנכון בזמן הנכון וללכוד בדיוק את רוח הרגע. כל הדברים האלו שאביב גפן החכם אמר לנטע ברזילי שתכלס גרמו להצלחה שלה והיא כעסה וטענה שזו הייתה רק עבודה קשה. אז לא. כמות האנשים שעובדים קשה בקופה במקדונלדס היא מרשימה. לדעתי ג'ף בזוס עובד פחות קשה מהם. והוא בטוח גם פחות אותנטי מהם. והנה הוא יותר מצליח. בואו נעשה קייס סטאדי קטן שאני מדי פעם מהרהרת בו: אני מנסה לפעמים לנתח למה אנשים שאני עפה עליהם, למשל קורנליוס האיום, לא מטפסים לרמות ההכרה של אנשים שאני גם עפה עליהם ועושים דברים דומים, כמו עדן דניאל גבאי, למשל. קורנליוס עובד שנים והוא עקבי ושנון בצורה גאונית, אבל יש משהו בתוכן שלו, דווקא בזה שהוא אותנטי אולי קצת מדי, שהוא קשה מדי לעיכול להרבה אנשים. חלק מהאותנטיות שלו היא גם לצחוק על הקהל שלו (הוא קורה להם נתינים וצוחק גם על לקוחות שבאים אליו, והרבה מאתנו מזדהים עם הצד של הלקוח יותר מאשר עם הצד שלו, כי כולנו לקוחות מעצבנים לא פעם). בעוד עדן דניאל גבאי מאוד מצחיק, ברמות של גאונות של פחות מקורנליוס, אבל הוא הרבה פחות בוטה והרבה יותר קל לעיכול במובן מסוים. בנוסף, הוא גם צוחק רק על סלבס ולא עלינו וזה תמיד יותר קל ונעים לנו. מה אני מנסה להגיד? שגם אותנטיות צריכה להיות בפיקוח מסוים כדי לתפוס ברשתות החברתיות. זה לא באמת מערב פרוע של התמדה ואותנטיות. מבינות? המשוואה המביכה הזאת שמוכרות ומוכרים לכן כל מיני משווקות ומשווקי קורסים לרשתות החבריות של אותנטיות פלוס התמדה וככה תצליח? בולשיט.

מוגזמות אני מתה לשמוע את האמיתות הלא פופולריות שלכן! תכתבו לנו בתגובות ויאללה בואו נדבר!

בואו נדבר על "עוזרת בית"...

מוגזמות, אני לא יודעת איך המגזין שלנו הפך למגזין טלויזיה, אבל הנה אנחנו כאן. והפעם, חייבים לדבר על הסדרה "עוזרת בית". כן, כן, ברור שהנושא חשוב ובגדול כולנו צפינו בה ביום אחד. האם זה בגלל שהיא כזאת מרתקת? הממ, בואו נודה בזה, אנחנו חיים ביקום פוסט נטפליקס, אנחנו נצפה גם בשבע עונות של "פסטיבל מספרי סיפורים" ביום אחד מכוח האנרציה, זו פשוט רמת הפאסיביות הטלויזיוניות שאנחנו נמצאים בה כרגע בלי קשר לאיכות התוכנית.

אבל כן, מדובר בהחלט בסדרה שנעשית בזמן הנכון ובמקום הנכון. הנושא של אלימות נגד נשים, בטח אלימות נפשית, מילולית וכלכלית, היא דבר שיותר ממבורך להביא לקדמת הבמה. האם הסדרה הספציפית הזאת "עוזרת בית" עושה עם הנושא חסד? וברמה הבידורית- האם היא אפקטיבית טלויזיונית בלי קשר לנושא? כן ולא.

בואו נעבור על כמה נקודות, ובהחלט מעניין אותי לשמוע בתגובות למטה מה דעתכן בנושא.

שימו לב, מעכשיו הולכים להיות ספויילרים לסדרה, אז ראו זאת כאזהרה לפני שאתן ממשיכות!

שום דבר שרוצים שיקרה לא קורה כן, אני מבינה שניסיתם לעשות את זה ריאליזם ואני גם מבינה שזה מבוסס על סיפור אמיתי והכל, אבל בואו, השיניים של מרגרט קואלי כבר טובות מדי בשביל שירגיש לנו ריאליסטי שהיא באמת ענייה מרודה, אז מה הקטע לתת לנו קצת נחת? זוג הנשים לגמרי יכול היה לסלוח לה על הקטע עם זה שבן הזוג ישן להן על הספה. זה היה מזעזע, אבל בואו, כולנו עשינו בדירות שגרנו בהן נזק גדול יותר. הן יכלו לסלוח לה ולא להחריב לנו הכל ולשלוח אותה לגור אצל הבחור עם החזה השעיר שאוגב עליה מההתחלה. לאן נעלם הבחור החתיך מהטינדר? מה כאב לכם לתת לנו סצינת סקס איתו? הוא ניסה לחזור! השם ישמור, כתב לה עוד הודעה, לא יכולתם לתת לנו איזה תת עלילה קטנה ומחרמנת איתו? הסדרה ארוכה כאורך הגלות, יכולנו להשחיל איתו איזה משהו קצת יותר מספק. וזה מעביר אותנו לנקודה החשובה הבאה.

למה זו בכלל סדרה ולא סרט? בואו, אני יודעת, אתן יודעות, אנדי מקדואל יודעת - הסדרה הזאת יכלה לגמרי להיות סרט. שלא נאמר סרט לייף טיים בייסיק של שעה וחצי. אין שום דבר בעלילה הזאת שמחזיק 10 פרקים ארוכים. הסיפור מאוד בסיסי ולא מתוחכם, יש שלל פרקים שניתן לחלוטין להשמיט (העלילה המוזרה בבית של הילד/פושע של הדוריטוס שהוביל אותה להבין, כנראה, זה לא ממש ברור, שהיא גם הייתה ילדה מוכה....מה זה היה? למה זה היה טוב? ניסיתם להיות סופרנוס יצא לכם סברי מרנן, די נו). אני חושבת שלהדק את הסדרה הזאת לסרט היה יכול לעשות איתו חסד, אבל סרטים כבר לא נחשבים היום איכותיים כמו סדרות, אז כולם מנסים למתוח הכל כמו מסטיק, ופה זה ממש ניכר שהמתיחה הייתה שלא לצורך.

רמת אמינות - דני רופ כשיר להנחות בשידור חי שוב, ידוע שהסדרה מבוססת על סיפור אמיתי ועדיין כמויות החורים והרגעים חסרי האמינות בה באמת מעיקים. רג'ינה בוחרת לשלם במקום לפנות למשטרה או מינימום לבוסית של הגיבורה אחרי שהיא גונבת לה את הכלב ומקללת אותה? ביץ' פליז, זה קו עלילה שלא היה עובר בניינטיז את התסריטאים של בברלי הילס 90210, והם העבירו את כל הפרק הזה של דונה מרטין גרג'יואיט... בנוסף, למה לכל העניים יש שם ג'יפים עצומים? כל הקטע עם המכוניות, וכמו שאמרתי קודם, עם השיניים המצויינות מדי של כל הדמויות, שבורות ככל שיהיו, מאוד לא אמין. באמת, במאי בריטי היה דואג להעביר כורכום על החניכיים של כולם שם בפוסט פרודקשן לפני שהוא היה מאשר את הפריימים. גם הרזון של מרגרט קואלי מאוד לא אמין. הקונספט של רזון מתחבר לעוני הוא מאוד מיושן ולקוח ממאות קודמות בהם לעשירים היה כסף לאכול ולעניים לא. היום לעניים עדיין אין כסף לאכול, לפחות לא במובן ההוליסטי שגווינית' פלטרו אוכלת, אבל כן יש להם כסף לאכול מקדונלדס - כך שהדימוי הכחוש של האדם העני הוא מאוד מיושן ומנותק מהמציאות. או במילים אחרת, מרגרט קואלי פשוט לא נראית ענייה, סורי. העור שלה טוב מדי, הגוף שלה טוב מדי, השיער שלה טוב מדי. זה לא לוק עני, זה לוק של תיכוניסטית במגמת מחול בתלמה ילין שההורים שלה הם רואה חשבון עם ירושה שמנה ופסלת.

הסדרה מציבה רף מאוד מתסכל עבור נשים בסיכון עוד דבר שהיה לא מאוד אמין לדעתי, גם אם דווקא מאוד חשוב, הוא העובדה שהגיבורה עוזבת את בן הזוג הרבה לפני שיש אלימות פיזית ממשית כלפיה או כלפי הילדה. כלומר, זריקת חפצים היא אלימות פיזית לכל דבר, אבל מעטות הנשים שמצליחות לאגור את הכוח לקום בשלב הזה. כשלירון דרור, שביתה נרצחה בידי בעלה, דיברה השנה עם דנה וייס בערוץ 2 היא סיפרה שבעלה הרבה פעמים היה זורק ושובר דברים, גם לידה, אבל היא עדיין בחיים לא חשבה שזה יגיע לרצח. כי רוב הנשים לא עוזבות בשלב של שבירת החפצים, והמחשבה שהן ירגישו פחות אמיצות או חזקות מהגיבורה כשהן יראו איך היא מיד קמה ועוזבת, די מתסכלת אותי. מצד שני, ופה אני קצת סותרת את עצמי (אבל נושאים שכאלו הם תמיד מורכבים)- זו דוגמה מדהימה בעיני במובן הזה של לתת לגיטימיות לעזוב הרבה לפני שהאלימות מה שנקרא "ברורה". בנוסף, ופה טלויזיונית מדובר גם במוטיב מאוד מיושן, העובדה שהגיבורה כל כך צחה ונטולת רבב מבחינת התנהגות היא גם מראה מאוד נטולת חמלה עבור נשים במצב הזה. איך הגיבורה מצליחה להישאר ישרה כל כך, לא גונבת, לא משקרת, לא מתפתה אפילו לחיבוק לבחור שנותן לה קורת גג ורכב, תמיד אומרת לו את האמת ולא משקרת אפילו טיפה, לא לו וגם לו לבן זוגה כשהיא מדגישה שהם לא יחזרו פעם אחר פעם. היא כל הזמן עושה את הדבר הנכון והמוסרי (חוץ מדברים באמת קטנטנים כמו לקחת לעצמה כוס משקה אצל רג'ינה), אבל ברמות כמעט צחות מדי ונטולות כל חמלה כלפי נשים אחרות במצבים כאלו שבשורה התחתונה- נאלצות לתמרן בצורה קצת פחות ישרה את המציאות כדי לשרוד, וזה אנושי ולגיטימי לחלוטין. זה מאוד לא אמין. אני מספרת יותר שקרים ביום יום שלי ואני לא בעמדת הישרדות כזאת. כולם פגומים סביבה כל כך ןרק היא נותרת סמל ומודל לאתיקה מוחלטת. לא אמין ומציב מודל לא אמין של הישרדות. כמו מודל היופי הבלתי אפשרי של מרגרט קואלי, למשל, שכל קשר בינו לבין איך נשים שורדות שמנקות כל היום בתים באמת נראות.

ולסיכום, מרגרט קואלי ואנדי מקדואל הן שחקניות נהדרות. אבל אלוהים, מישהו חייב להגיד לקואלי שעפעופים לא רצוניים של העין הם לא הדרך היחידה להיראות פגיעה. די עם זה, עשית לי התקף אפילפסיה.

מה חשבתן אתן על הסדרה מוגזמות?