top of page
The moogazine המגזין



אין ספק שמקומו בכלל במדור "מועדון המוגזמות", אבל אחד הרגעים האייקונים ביותר של טיטוס מהסדרה unbreakable kimmy schmidt הוא כשהוא מספר שאחד מסעיפי הכישורים המיוחדים בקורות החיים שלו הוא "לסיים שיחות" – והחלטתי לכישור הזה צריך להקדיש כתבה בפני עצמה. למצוא את עצמך במהלך שיחה מביכה ומלאת שתיקות עם הבוסית, עם הדודה, או עם סתם אדם מעיק אחר במהלך אירוע, זה עניין שבשגרה- ואף אחד לא לימד אותנו איך להתמודד עם השיט הזה. לא כולנו מעולות בסמול טוק, כי אנחנו נשים עמוקות, לא נשים של סמול טוק, אבל מאחר וכמוגזמות אנשים מאוד נהנים להתקרש על האנרגיות הכיפיות שלנו ולאכול לנו היטב את הראש בשיחות – טלפוניות או באירועים ומפגשים שונים. לכן, חשבתי שיהיה נבון לנסח לכן מספר טיפים שיעזרו לכן להביא שיחות לסיומן עם כמה שפחות מבוכה. מוכנות? לפתוח מחברות!


1. תהפכי את היוצרות שיטה גאונית להימלט משיחה באירוע חברתי – פשוט "להפיל" את האשמה על האדם השני בצורה כביכול מפרגנת. "טוב חפרתי לך, יאללה תמשיך להסתובב", או אם בטעות נפגשתם בסופר "טוב אני לא אפריע לך באמצע הקניות!", זה סוג המשפטים שתמיד עובדים יפה וחלק כי הם גם מסיימים את השיחה וגם עוזרים לך לצאת המנומסת שלא רוצה להתעלק על הבנאדם השני. זה כמובן עובד גם בטלפון עם משפט פשוט דוגמת "טוב, אני אפסיק לחפור לך עכשיו מותק!"


2. מאמץ קבוצתי הדרך הכי קלה לדלל שיחה עם אדם מעיק, או פשוט שיחה מעיקה גם אם האדם לא מעיק- היא לספח אנשים נוספים לשיחה וכך להפיל עליהם חלק מהנטל של ניהול השיחה. תתפסי לך איזה קורבן באירוע ופשוט תשחילי "יואו את מכירה את X? אתם חייבים להכיר!"


3. תצחקי על זה אחד מהרגעים המושלמים לעשות סוף לשיחה, היא ברגע חיובי – למשל, אחרי שצחקתם על משהו. היה לכם רגע קטן של הומור, הצחוק נרגע- עכשיו זה הזמן האידיאלי אנרגטית לומר, "טוב די, איזה כיף היה לדבר וחייבות לדבר שוב בקרוב!"


4. הפסקת שירותים כמו השמלה השחורה הקטנה- בנאלי, אבל קלאסי ותמיד עובד. "סורי אני חייבת ללכת לשירותים, אבל היה ממש כיף לדבר איתך", פשוט תמיד עובד. אף אחד לא רוצה שיקחו את הטלפון איתו לשירותים אז זה די חותם את העניין אם מדובר בשיחת טלפון, ואם זה פנים מול פנים, בכלל. אם יותר חשוב לך לסיים את השיחה מאשר לשמור על צלם אנוש את תמיד יכולה להוסיף כזה ליטוף בטן שיבהיר שכדי מאוד שהשיחה תסתיים עכשיו. יואו, איחס אל תעשי את זה.



5. מה?! לא שומעים? עוד קלאסיקה שמזכירה קצת את הסעיף הקודם- שיטת "נגמרת לי הסוללה". איך אפשר להתווכח עם זה שעוד שנייה הטלפון הולך פשוט לכפות מעצמו?


מוגזמות, מה השיטה שאתן הכי אוהבות להשתמש בה כדי לסיים שיחות לא רצויות? ספרו לכולנו למטה בתגובות!






  • 17 בנוב׳ 2021
  • זמן קריאה 3 דקות


יכול להיות שאת בכלל מוחצו- מופנמת?

אני חושבת שאף אחד לא יכול לחשוד בי שאני אדם מופנם. אני קולנית, דרמטית, מאוד נוכחות, לא עדינה. נו בקיצור, חנה לסלאו. אבל עם השנים שמתי לב שהיכולת שלי להתחבר לנרטיב של עצמי כאדם מוחצן היא מאוד מוגבלת. נכון אני מפיקה את כמויות הרעש הנדרשות מאדם מוחצן ונדמה שאני לחלוטין לא ביישנית. אבל זה לא מדויק. אנשים מוחצנים הם אנשים שבמהות שלהם- שואבים את האנרגיה שלהם מאינטראקציה חברתית. ואני? אין דבר שמרוקן אותי יותר מאינטראקציות חברתיות. לשם השוואה, מנו מחתונמי הוא בהחלט אדם מופנם על פי כללי הטקס הקלישאתיים, הוא לא מרבה לדבר, והוא אמנם כריזמטי, אבל לצד זה הוא ביישן למדי. עם זאת, הצורך הקיומי שלו באינטראקציות חברתיות עמוסות משתתפים מראה שלמרות ביישנותו והעובדה שהוא לא מרבה במילים- מופנם היא לא בדיוק ההגדרה המדויקת עבורו.

למי שלא מכירה, הקונספט של מופנם או מוחצן הוא קונספט שהוצג בפני העולם בידי הפסיכואנליטיקאי קארל יונג בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. הפעם הראשונה שקיבלתי אשרור לכך שאולי חוסר היכולת שלי להתחבר להגדרה של החברה אותי כרדם מוחצן היה כששמעתי ראיון, לדעתי עם אופרה ווינפרי, של רו פול. רו פול טען שם שהוא מגדיר את עצמו כאדם מופנם שמסווה את עצמו כאדם מוחצן. ובאותו רגע, לא היה אסימון עלי אדמות שלא נפל לי. זו בדיוק אני. אדם מופנם, על גבול המתבודד שהצורך שלו לשרוד את האינטראקציות החברתיות הוציאו ממנו מעין מוחצנות מופרזת. סוג של פיצוי. כלומר, זה לא בדיוק מה שרו פול אמר, אבל זו הפרשנות שאני נתתי לתופעה על פי התפיסה שלי את המנגנונים שלה כפי שהם מתבטאים אצלי.

יכול להיות שאתן גם כל החיים חשתן את הפיצול הזה בין התחושה שאתן נתפסות כמוחצנות אבל בעצם כל מה שבא לכן זה לשבת בבית לבד עם שקיות חטיפים מול הנטפליקס? לדעתי, זו תופעה שמאפיינת הרבה מאוד מוגזמות החוויה הזאת של להיתפס כמוחצנת, כי את דרמטית וקולנית וצבעונית וכולך וואו ומצד שני לדעת שאת מרגישה הכי נעים כשרגוע סביבך ואת בסביבה ביתית עם אנשים שאת יכולה לשתוק איתם בכיף.

בהמשך למחקר של יונג, אחרי מספר שנים זוהתה העובדה שיש אנשים שהם איפשהו באמצע בין מופנמים ומוחצנים והם כונו ambivert. אבל אני מרגישה שלהיות מוחצו- מופנמת זה משהו אחר. כי אנשים ממש בטוחים שאת מוחצנת, גם את עצמך מאמינה בזה, אבל במבט יותר מעמיק את קולטת שכל האישיות שלך זועקת מופנמות חבויה.

אז איך תדעי אם את גם מוחצו- מופנמת? אלו 3 סימנים מובהקים:


1. את אולי דרמטית ומוגזמת, אבל אינטראקציות חברתיות יותר מרוקנות מאשר מטעינות אותך באנרגיה. מוחצו- מופנמות אוהבות חברה וגם מרגישות בנוח בחברה, הן לא בהכרח ביישניות מול אנשים, אבל הן גם לא אוהבות להיות עם אנשים לאורך יותר מדי זמן. את נהנית לבלות בעיקר עם אנשים שקרובים אלייך ועם אנשים כאלו את בהחלט יכולה להיות הכי פתוחה וקולנית ומוגזמת, אבל גם לשתוק כשבא לך. אחרי שהייה בחברת אנשים את מוכרחה להתכנס קצת לתוך עצמך ולחזור לעולם המחשבות היצירתי והמוגזם שלך. את נהנית עם אנשים, אבל המטען האמיתי שלך הוא Me time. את אוהבת להיות בחברה- אבל תמיד דואגת שתהיה לך גם תוכנית מילוט ברורה בשלוף.


2. את בהחלט לא ביישנית וגם אוהבת לדבר, אבל את מעדיפה לנהל שיחות משמעויות ולומר בדיוק מה את חושבת על פני לנהל סמול טוקס. סמול טוקס מרוקנות אותך. עם זאת, את בהחלט לא פרח קיר ביישן ונחבא אל הכלים. את לגמרי פורחת בחברה עם אנשים שאיתם את יכולה לנהל שיחות מעניינות ומלאות אנרגיה יצירתית.


3. שרדת את סגרי הקורונה הקשוחים ביותר די בכיף, למרבה הבושות. לא נעים לומר, אבל המהלך הקורונה ממש ראו את ההבדל בין אנשים מופנמים, מוחצנים ומופנו- מוחצנים. אחד מחבריי הטובים הוא אדם מופנם למדי, אבל הוא טיפס על הקירות בגלל שאי אפשר היה לצאת ולהיות באינטראקציה חברתית. אפשר לומר שהוא מופנו- מוחצן. אני לעומת זאת, נהניתי ופרחתי לי בחברת עצמי ובהיעדר אינטראקציה פיזית עם בני אדם. בוודאי שהייתי זקוקה לתקשורת מסוימת עם החברים הקרובים שלי, וגם לביטוי מוחצן למדי ברשתות החברתיות (אי אפשר לומר שאדם שמנהל את חייו ברשתות החברתיות הוא מופנם, כן?), אבל העובדה שעברתי לעבוד מהבית עם עצמי, גרמה לי לפרוח.


אז מה אתן אומרות מוגזמות, אתן מופנו- מוחצנות? ובכלל, קרה לכן שגיליתן משהו מפתיע על האישיות שלכן ככה סתם באמצע החיים? משהו ששינה לגמרי את מה שחשבתן על האישיות שלכן? תחלקו אתנו למטה בתגובות!




אולי זה בגלל שרוב הזמן היצור היחיד שחולק איתי את החלל זה פונפון, אולי זה בגלל שאני ממש מפוקפקת, בכל אופן, השבוע התחלתי לשים לב שיש לי נטייה חדשה לחלוטין, אבל בהחלט מסקרנת, להרים לעצמי, בקול רם. התחלתי לארוז את קופסאות ינואר של The Moo Box השבוע כדי שהם לא יחכו לי לרגע האחרון ותוך כדי מלמלתי לעצמי "כל הכבוד", שטפתי כלים ואמרתי לעצמי אחר כך "כפרה עלייך". קמתי להמשיך לקדם את חנות נובמבר שלי בשבת בבוקר למרות שלרבוץ היה נשמע הרבה יותר מפתה ויצא לי כזה "לא, אני תותחית". בקול רם. כמו מגה סייקו. אבל לא יודעת, זה הרגיש נעים, כמעט כמו שזה הרגיש מוזר.

אז נכון, יכול להיות שכל זה סימן לכך שאני מתחילה להפוך באופן רשמי לערירית הזויה, ויכול להיות שככה פשוט צריך לדבר אל עצמך. בכל אופן, אני הרגשתי שהחוויה הכי משמעותית שלקחתי איתי מהסיטואציות המשונות האלו הוא את העובדה שיש לנו במהלך היום כל כך הרבה הזדמנויות להרים לעצמנו ואנחנו לגמרי צריכות ללכת על זה! בקול רם!

בואו נעבור על 4 דוגמאות לסיטואציות מאוד מאוד קטנות לכאורה שאני לגמרי מרגישה שאנחנו אמורות להרים עליהם לעצמנו בקול רם לא משנה מי עובר שם ושומע. יש כמובן עוד המון דוגמאות כאלו, אבל אני אפרט רק כמה וכמובן אשמח לשמוע בתגובות למטה את הדוגמאות שלכן!


אכלת בבית כל יום השבוע, במקום להזמין וולט

תראו, אני כן רואה את החשיבות של מדי פעם לפנק את עצמך בהזמנת טייק אווואי כיפית אבל בואו נודה בזה, הקורונה הפכה את אפליקציית וולט לשף הפרטי של כולנו, וזה נראה רע בכל מובן אפשרי. בעיקר כלכלי, אבל גם במובן של איך וכמה אנחנו ששות לדאוג לעצמנו. האקט של לבשל לעצמנו הוא אקט מאוד משמעותי של דאגה עצמית. אימהות עצמית אם תרצו. הזנה ואימהות הן שני מוטיבים שמחוברים בקשר משמעותי יותר ממה שנרצה להודות (היוש לכל הבנות שירשו הפרעות אכילה מאימא). ונכון שטייק אוואי הוא פינוק מאוד לגיטימי, אבל כולנו יודעות שהרבה פעמים מדובר באקט של ויתור עצמי מהסוג שהוא מעבר לפינוק וחמלה עצמית לגיטימית. אני עוד לא הצלחתי להעביר שבוע בלי וולט, ואני מרגישה שכשזה ייקרה, אני הולכת להרים לעצמי בטירוף ובקול רם.


השתמשת בחוט דנטלי, ולא רק צחצחת

אני לומדת כרגע תיאוריה והולכת להתגבר על הפחד שלי מנהיגה. אבל יותר משאני מפחדת מנהיגה- אני מפחדת מחוט דנטלי. אני פשוט מפחדת ואני יודעת שזה נשמע לכן הזוי, אבל החוטים הדקיקים האלו נראים לי כמו סכיני אימה חותכת חניכיים וכל פעם שאני רואה מישהו משתמש בהם אני מצטמררת. רופא שיניים טוב גילה לי לפני כמה שנים שיש חוטים דנטליים כאלו שהם לא חוטי דייג מפחידים, אלא כמו ספוגיות ואני מרגישה שאני קרובה לנקודה הזאת שאני לגמרי אצליח לשכנע את עצמי לנסות את הספוגיות האלו (שיושבות לי במגירה ומפחידות אותי) ואז ממש להרים לעצמי. בקיצור, מה שאני מנסה לומר, אם אתן עושות חוט דנטלי אחרי כל צחצוח, אתן לפחות 2 שלבים מתקדמים יותר בחיים ממני, תרימו לעצמכן!


שטפת כלים ישר אחרי הארוחה במקום לתת להם להפוך לערימה של שבוע

כמות הדברים הקטנים והמעיקים שאנחנו צריכים לעשות כדי להתקיים בעולם הזה הוא בלתי ייאומן. באמת, סורי על הקלישאה, אבל למה היה חשוב ללמד אותנו את ספר שופטים ולא את זה שכל החיים שלנו יורכבו מדברים כאלו?! בכל אופן, יש את חוק החמש שניות של מל רובינס שאומר שכל דבר שאתה לא רוצה לעשות אם פשוט תוך 5 שניות תקום וזהו, זה יקרה. אבל אני אוהבת יותר את הגישה של הפסיכולוגית שלי (שוב פה בהופעה שנייה), שאומרת שהרבה פעמים צריך לדמיין את עצמך נותנת יד לילדה הקטנה שהיית פעם והולכת איתה לעשות את הדבר הזה. לחתוך את הסלט, לקום למכון כושר למרות שלא בא לך. זה נשמע מטומטם, אבל אם כל פעם שאין לכן כוח לקום לעשות משהו שאתן יודעות שיעשה לכן רק טוב- תדמיינו שאתן לוקחות ביד את הילדה הקטנה שהיא אתן ואומרות לה "יאללה בואי נעשה את זה ביחד". אל תגחכו עליי עד שתנסו!


לא הוצאת כסף מקופת החיסכון לשעת חירום שלך

לא כדי לשלם חשבון חשמל. לא כדי להזמין כרטיסים לחופשת סופ"ש כי מגיע לך או כי כולן באינסטה בחופשה ולא נסעת שנתיים, לא בשביל להירשם לקורס הזה שאת ממש צריכה וישדרג לך את הקריירה. יש המון תירוצים לגיטימיים במיוחד להוציא כספים מקופות החיסכון לשעת חירום שלנו ואם נתקלת בצומת דרכים כזאת- והצלחת למצוא פתרון אחר, תרימי מותק, תרימי!

עכשיו תורכן לכתוב דוגמאות בתגובות!


האיור למעלה הוא Celebrating Myself by Arlette Bauder










bottom of page