5 דברים ממש טובים שקרו בעולם בשנת 2021

מוגזמות אני לא אנסה לייפות את המציאות ולא אדחוף לנו לגרון Toxic positivity- שנת 2021 הייתה שנה די תחת. בואו, חשבנו שאלוהים יפצה קצת על ההזיה שהייתה 2020, אבל ניכר שהוא כבר היה בשוונג ואין עם מי לדבר. לי אישית הייתה שנה, באמת, מהקשות בחיי, בעיקר עם מותו של הכלב האהוב שלי כל כך לודוויג. באמת, זה היה פטיש של 100 קילו על הראש מהיקום ולא התחלתי אפילו להשתקם מהמכה הזאת. והסדרה סופרסטור נגמרה! זו עוד נקודת אור שחוצפה שלקחו מאיתנו. בכל אופן, שוב, בלי לדחוף לנו לגרון Toxic Positivity, חשבתי שאולי ננסה בכל זאת, בכוחותינו האחרונים, ככה על השניות האחרונות בסוללת העצבים שלנו – לנסות לגרד את הדברים הפאן שבכל זאת קרו בשנת 2021. נתחיל?

וכמובן, אני ממש אשמח אישית אם תכתבו בתגובות משהו פאן שקרה לכן או בכלל בשנת 2021, תרימו לכולנו!

1. עלייתו של טרנד ה- Big Registration

אני לא יודעת אם שמעתן, אבל בארה"ב לפחות, ואני בטוחה שיש לכך תהודה ברחבי העולם (אני בטוחה שמרגישים את זה בארץ גם, מאוד קשה לגייס עכשיו עובדים), מתרחש, בעקבות הקורונה תהליך מאוד מעניין שמכונה The Big Registration, כלומר ההתפטרות הגדולה. מה זה אומר?

תקשיבו כי זה ממש מעניין ואני בכלל חולה על הקטע הזה של חיזוי טרנדים שמתרחש – בשנת 2019 פרופסור מאוניברסיטה בטקסס חזה שעובדים יתחילו להתפטר בעקבות המגיפה העולמית שתבוא עלינו (כן, ידעו מראש..). הוא טען שבעקבות תופעות של שחיקה ובעקבות חשיבה מחודשת על מקומה של העבודה בחיינו (אחרי שנה של סגרים ועבודה מרוחקת), אנשים יתחילו לעזוב את מקומות העבודה שלהם בחיפוש אחרי חיים אחרים ומקורות פרנסה אחרים. זה מעניין, כי המחשבה שלי לפחות שלחץ הפרנסה והחל"תים יגרמו לאנשים להיות בבהלה, אקסטרה לחוצים ולהיתלות בכל מחיר במקום העבודה שלהם - ממש לא הייתה נכונה. להיפך, אנשים הבינו בשנתיים אלו שהם מעל לסך הקיום שלהם כעובדים והם לא מוכנים יותר להיות כלואים (כמובן, שהעבודה מהבית מאוד עזרה לתחושה הזאת להתעצם). בעקבות כך, מספרי שיא של מתפטרים החלו לצוץ.

אני חושבת שזו תופעה מדהימה ואחת החשובות והחיוביות שצצו והתעצמו בשנה האחרונה. העובדה שקיבלנו את המציאות של חיי העבודה שלנו כמו שהם היו במאה האחרונה בלי לשאול שאלות היא בועה שהתפוצצה בעקבות הקורונה והתחילה לתת גם לעובדים וגם למעסיקים תמונה יותר נכונה ועכשווית לגבי איך ניתן וכדאי לעבוד כדי להטיב עם העובדים.

2. החיות הנכחדות מתחזקות

ובמפתיע (וזה באמת במפתיע, כמו שאמרתי לכן, אני חשבתי שזה יהיה ההיפך), גם החיות מתחילות להתחזק למרות ואולי בזכות השנה שעברנו. דובי הפנדה נמצאים כבר שנים בסכנת הכחדה, והשנה הם יצאו מרשימת החיות שנמצאות בסכנת הכחדה. כן, כן, דובי הפנדה כרגע הם לא חיה בסכנת הכחדה. בנוסף, באפריקה יער גשם שלם מלא בחיות שהיו בסכנת הכחדה יצא מהרשימה של האו"ם של מקומות שמשמשים כמגורים לחיות שנמצאות בסכנת הכחדה. ביזונים וזאבים חזרו לערבות ברחבי אירופה. דגי סלמון חזרו לשחות בנהר קולומביה. אוכלוסיית הפרפרים בקליפורניה וניו יורק נמצאת בפריחה מטורפת. יכול להיות שהעצירה שלנו בני האדם את החיים המהירים, העצירה של תנועות המטוסים והבעיות בשרשרת האספקה הצרכנית שיצרו כל כך הרבה קושי עבורנו – אפשרו סוף סוף לטבע להרים קצת את הראש שלו. איזה כיף!

3. מותר לאכול גבינות בכיף!

אני יודעת שזה לא חשוב כמו הפנדה או תנאי עבודה- אבל לעזאזל, השנה מדענים מצאו שגבינה היא אוכל שבכלל לא כל כך רע בשבילנו! באמת, אחרי שנים שניסו למכור לנו שבתכלס כולנו רגישים ללקטוז והגיע הזמן להניח את המוצרלה דאון ולהפסיק להפליץ – שנת 2021 הציעה אלטרנטיבה. בחודש פברואר התראיין מדען לאתר Wired והצהיר באופן רשמי שאין שום ראיה לכך שגבינות הן לא בריאות או גורמות לעלייה במשקל – להיפך יש רק ראייה לכך שהשפעתן ניטרלית לכל הגרוע.

4. שלטון האמריקניזציה על התרבות מתחיל להיחלש

זו הייתה ללא ספק השנה של משחקי הדיונון, והעובדה ששניים מהשחקנים הראשיים מועמדים בפרס על משחק (לא איזה פרס נידח על תפאורה בסרט זר) בגלובוס הזהב- זו התקדמות מדהימה. אחד הדברים היפים שנטפליקס הביאה זה את החשיפה לתרבות שהיא מעבר לאמריקאית או בריטית עליה גדל כל העולם המערבי, וזו מגמה שמאוד התחזקה בשנה האחרונה וזה תענוג. ממש אתמול עלתה בנטפליקס למשל העונה החדשה של הסדרה הצרפתית "אהבה ללילה אחד" (הסדרה שבתמונה מעל), שזה יותר מערבי כמובן מסדרות קוריאניות, אבל עדיין משהו שבעבר היה שמור רק לצופי סינמטקים למיניהם.

5. שחררנו את בריטני וסימון ביילס שחררה את הבושה

המחשבה שאבא יכול לא לרצות בטובת ביתו או שמתעמלת אולימפית יכולה לחוש חרדה מכדי להשתתף בתחרות של אלופים, הן שתי מחשבות שלא היינו יכולים להעלות בכלל על דעתנו לפני ששנת 2021 הגיע ושינתה קצת את התפיסה שלנו לגבי הורות, בריאות נפש, חופש והישגים.

אז בריטני זכתה השנה לחופש שלה ואנחנו נחשפנו לעדות קורעת הלב שלה. ובאולימפיאדה שנדחתה בשנה עשו היסטוריה מסוימת המתעמלת סימון ביילס והטניסאית נעמי אוסקה (שאחת התמונות המתוקות של השנה שייכות לה - תמונה של פרפר נוחת עליה ולא עוזב באמצע תחרות) שדיברו על הקושי הנפשי שלהן להתחרות ובחרו לפרוש או לקחת הפסקה מהתחרויות. תוך כדי הן הצליחו להעלות לסדר היום את נושא הבריאות הנפשית ועד כמה הוא לא פוסח על אף אחד, גם לא על אלופות אולימפיות עם חוסן מרשים.

מוגזמות, מה הדבר האחד שעשה לכן כיף בשנת 2021?

"החופשה"- עובדות כיפיות שלא ידעתן על סרט ה- Feel Good האולטימטיבי

אני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל הסרט "החופשה" של ננסי מאיירס פגש אותי במקום מאוד נמוך בחיים. הייתי בת 22, בדיוק נפרדתי מבחור שהייתי מאורסת אליו, עברתי מירושלים לתל אביב והייתי די זרוקה ב"דירה" מעופשת בפלורנטין. "דירה" שהייתה פעם חנות. גרתי בחנות. לא ידעתי לאן אני באה ומאיפה אני הולכת. היה לי מחשב וספה שמצאתי ברחוב. וזהו בערך. באחת מהפיצוציות בפלורנטין מכרו דיסקים כאלו, דיוידי של סרטים. באופן לא חוקי בעליל לדעתי. אחד מהם היה הסרט "החופשה". על העטיפה ראיתי את קייט וינסלט, שחקנית שתמיד גורמת לי לאושר, בטח מאחר וזה היה רק כמה שנים אחרי יציאת הסרט "שמש נצחית בראש צלול" שמאוד אהבתי. היו שם גם ג'ק בלאק, ואני מכורה לסרט "בית ספר לרוק". וג'וד לאו אף פעם לא מזיק. וקמרון דיאז חביבה. מה נשאר לי להפסיד? קניתי את הדיוידי, ובמשך חודשים הסרט הזה, שכולו חגיגה של מה שטוב בחיים, של תקווה, ושם בתי קוטג' קטנים וציוריים באנגליה - היה אחד מנקודות האור היחידות בחיי. והסרט הזה הוא ממש לא נקודת אור רק למי שנמצא במקום ממש נמוך, הוא פשוט סרט Feel Good מושלם. הוא סרט כריסטמס, אבל הוא הרבה מעבר לזה. יש בו הכל, הוא מספיק ציורי כדי שיעביר אותך לעולם מקביל וכיפי ומספיק מעורר הזדהות שתוכל למצוא את עצמך בו. ובואו נודה בזה , לא כותבים על זה מספיק, אבל החופשה הוא פאקינג סרט קאלט. הוא בשבילנו הנשים מה שמועדון קרב הסרוח בשביל גברים, ואתן יודעות את זה!

אגב, החלפת הבתים של שתי הדמויות המרכזיות בסרט הפכה לאחרונה לטרנד בטיק טוק, מה שרק מראה עד כמה הסרט הזה חווה פופולריות מחודשת (הוא נמצא בנטפליקס, אגב), או שבעצם, הוא אף פעם לא עזב אותנו. בכל אופן, החלטתי לחלוק אתכן כמה עובדות כיפיות על הסרט הנהדר הזה ולהפציר בכן להתחיל בכיף את שנת 2022, עם צפייה בסרט הכל כך ציורי ומוגזם הזה!

קייט ווינסלט ורופוס סואל שמשחק את ג'ספר הארור – היו בזוגיות בחיים האמתיים! הם יצאו במשך 3 חודשים מתישהו באמצע שנות ה-90. עכשיו תצפו שוב בסרט, וואי וואי.

כשארת'ור ואיריס מדברים על זה שקארי גרנט הוא גם מסורי כמו איריס – הם טועים. קארי גרנט הוא בכלל מבריסטול. עם זאת, השלג שאתם רואים בסרט בסורי הוא אמיתי. הצוות הכין מכונות שלג מראש, אבל לא היה בהן צורך כי ירד שלג.

אחד הדברים המסעירים בסרט הוא כמובן רוז- היל קוטג', הבית המתוק של איריס בסורי. לצערנו, לא מדובר בבית אמיתי, ההפקה בנתה אותו באמצע שדה במשך שבועיים ואחר כך הוא פורק. הבי של אמנדה לעומת זאת הוא בית אמיתי וקיים בקליפורניה.

כידוע, קייט וינסלט משחקת את אחותו של ג'וד לאו בסרט ושמה איריס. במציאות ללאו יש בת בשם איריס והצוות של הסרט החליט לקרוא לדמות של וינסלט על שמה!

מסתבר שננסי מאיירס יוצרת הסרט חובבת את "בית הספר לרוק" לא פחות ממני. בראיון היא סיפרה שהיא חשבה שג'ק בלאק יתאים לדמות אחרי שהיא ראתה אותו בסרט "בית ספר לרוק". הוא גם היה הראשון שמאיירס רצתה וליהקה. רק אחר כך היא חשבה גם על לאו, וינסלט ודיאז. בלאק לא רצה להשתתף בסרט כי הוא לא רצה לעשות קומדיה רומנטית, אבל אחרי שמאיירס אמרה לו שוינסלט משתתפת- הוא הסכים.

ואגב, היא לקחה ממנו את השורה בסרט על ה- Boob Graze"". מסתבר שהוא אמר לה את זה במציאות אחרי שהוא בטעות נתקל לה בציצים ומיד התנצל והיא הכניסה את זה לתסריט מיד ביום למחרת.

הסרט הפך את אתרי החלפת הבתים לפופולריים בחודשם שאחרי יציאתו ברמה כזאת שהמשטרה באנגליה נאלצה להוציא אזהרה נגד החלפות בתים עם זרים בטענה שזה מסוכן. אגב, הטרנד הזה חזר בחודשים האחרונים בטיקטוק, אתן חייבות לקרוא כאן.

ננסי מאיירס הכירה את לינדזי לוהן כי היא ביימה אותה באבא מתארס. היא בקשה ממנה להשתתף בטריילר שמופיע בסרט. וכמובן שלינדזי מיד הסכימה. לוהן הכירה את ג'יימס פרנקו והיא זו שהביאה אותו להשתתף.

אתר החלפת הבתים שאמנדה ואיריס השתמשו בו בסרט – הוא אתר אמיתי! וואו, ממרחק הזמן זה נראה כמו אתר שמישהו הכין בקובץ וורד.

למה אנחנו פשוט לא מצליחות להפסיק לעקוב אחרי אנשים שאנחנו נגעלות מהם?

אנחנו הולכות לדבר עכשיו על אחת התופעות המביכות ביותר שכולנו, אבל כולנו לוקחות בהן חלק אונליין. כלומר, אני מקווה שכולנו, כי אם לא, אני כנראה בנאדם דוחה ומריר במיוחד. אני מדברת על תופעת הלעקוב אחרי מישהו מתוך שנאה וגועל. לא יודעת מה אתכן, אבל לי יש אנשים שאני עוקבת אחריהם רק כדי להצטמרר מכמה שהם מחרידים אותי. כמה שהם מביכים, כעורים, חיים בסרט. יו ניים איט. אגב, אין לי ספק שיש אנשים שעוקבים אחרי מאותה סיבה בדיוק. ודי, נמאס לי להתבייש בחלק הזה שיש בי. נמאס לי להסתיר אותו (אני כמובן לא ממש מסתירה אותו, כי החלק הכי מענג של צפיית ומעקב שנאה הוא לעשות את זה יחד עם חברים קרובים...). אני דורשת בתגובות למטה מוגזמות שתודו אם אתן עושות את זה. אל תעשו כמובן שיימינג לאף אחד, אבל תכתבו למטה בתגובות את המספר 1 אם גם אתן עוקבות, או מציצות לפעמים לפרופילים של מישהו אחר רק כדי להרגיש שהחיים שלכם יותר טובים או פחות מביכים משלו או שלה. יכול להיות שהחיים שלהם אפילו יותר טובים, ואתן עדיין מצליחות למצוא מספיק אלמנטים שגורמים לכן להרגיש נעלות לידם (אולי יש לה זוגיות נגיד, ואתן רווקות, אבל בעלה יצור..). אין מצב שאני והחברות הדוחות שלי היחידות שעושות את זה מוגזמות!

סחית בפריס

בכל אופן, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו וכדי להעמיד פנים שאנחנו נוהגות כך רק עם דמויות פיקטיביות ולא עם אנשים אמיתיים אונליין.... נתמקד באספקט הטלויזיוני של התופעה. התופעה של צפייה טלויזיונית מתוך שנאה היא לא חדשה, אבל אין ספק שהסדרה "אמילי בפריס", שהושקה בדיוק בזמן בו היינו מסוגרים בבית בזמן השיא של הקורונה ומאוד התפשרו על רמת התוכן שצרכנו, הביאה את התופעה לדרגת אומנות. השבוע, כמו שהראיתי למי שכבר עוקבת אחרי באינסטגראם, פרסמו ההאפינגטון פוסט כתבה שעוסקת במה גורם לנו לצפות במישהו או משהו מתוך שנאה וגועל. כמובן, איך לא, הקונטקסט היה עלייתה של העונה החדשה של אמילי בפריס. התוכנית, שאין אדם שלא צופה בה מתוך שנאה וגועל, ועדיין, אי אפשר לצפות בה, היא באמת תופעה פסיכולוגית. אני אישית בנאדם חסר סבלנות ומוותרת מאוד מהר על תוכניות לא טובות, אבל מול אמילי בפריס הרגשתי כאילו אני כלואה. ישבתי שם, במהלך 10 הפרקים של העונה ה-2, עם מבט של צבי מול פנסי מכונית שעומדת להתנגש בו, ופשוט לא יכולתי לזוז. לא נהניתי מהצפייה, אבל גם לא יכולתי להפסיק לצפות. אגב, אני חשה אותו הדבר כלפי העונה החדשה של סקס והעיר – מדובר בזוועה, אבל אי אפשר להפסיק לצפות בזה. יכול להיות שמדובר בביטוי עכשווי לתופעה הפסיכולוגית הוותיקה של להסתכל על תאונת רכבת מזעזעת בלי להצליח להזיז ממנה את העיניים. וואו, אנחנו בני האדם באמת חבורה רקובה למדי.

בעיניי, אמילי בפריס גם מדגישה את העובדה שיש שני סוגים של צפיית שנאה וגועל. אנחנו יכולים לצפות מתוך גועל וגיחוך בתוכניות ואנשים שמרגישים לנו כעורים ועלובים יותר מאתנו ולחוש סיפוק, אבל גם באנשים שמרגישים או לפחות מצטיירים כמוצלחים יותר מאתנו, למשל אמילי שהיא כביכול מושלמת, ועדיין למצוא דרך לחוש כלפיהם גועל וגיחוך. למה זה קורה? אלוהים יודע. נסתרות הן דרכי הגועל והשנאה, וכה מגוונות הן. כנראה שהצורך שלנו להרגיש נעלים בכל מחיר - גם מול אנשים שאנחנו תופסים כנחותים מאיתנו, ובעיקר כלפי כאלו שאנחנו תופסים כחזקים מאיתנו - הוא מאוד קיומי והישרדותי.

אגב, לדעתי, הקונספט של צפייה מתוך שנאה וגועל שונה מהקונספט של "גילטי פלז'רז". כי לא מדובר פה בשום פלז'ר, מדובר באמת בתחושה של שנאה וגועל ממשי כשאתה צופה בתוכניות האלו, או עוקב אחרי אנשים מסוימים. כשאני צופה בסדרות שהן גילטי פלז'רז מבחינתי, אין בי את תחושת המצוקה שאני חשה, את תחושת הקרינג' שאני חשה כשאני צופה בסדרות או עוקבת אחרי אנשים שאני עוקבת אחריהם למטרות צפיית או מעקב שנאה וגועל. כשאני צופה בקרדשיאנז למשל, זו לגמרי חוויה של גילטי פלז'ר. זה נחות תרבותית כמובן, אבל אין לי את התחושה שאני יכולה לצחוק או להתעליין עליהן. הן מאוד מודעות לעצמן ולמה שהן מביאות למסך, וגם אם הן מגוחכות - הן יצחקו על עצמן לפני שאתה תצחק עליהן. וזה מיד מוציא את העוקץ.

מקסימום מאמץ, אפס מודעות

וזו כנראה באמת מרכז התחושה והמוקד המרכזי של מה שגורם למשהו להיות כזה שאנחנו צופים או עוקבים אחריו מתוך שנאה וגועל. בצפיית שנאה או במעקב שנאה, יש תחושה מאוד חזקה של התעליינות על אנשים/דמויות/יצירות שחסר להם משהו אחד מאוד משמעותי – מודעות עצמית. גם במקרה של צפיית- שנאה באנשים שאנחנו מרגישים שהם מתחתינו וגם בכאלו שהם לכאורה מעלינו- אנחנו מצליחים למצוא מספיק אלמנטים להתעליין (מלשון עליונות) עליהם כדי להפוך את צפיית השנאה ללגיטימית, מספקת ובעיקר- במובן מסוים ומביך למדי – מעצימה. כן, החוויה הסופית שנוצרת מהתופעה הזאת שבואו נודה בזה, היא רעילה למדי, כי בהחלט יכולנו לעשות משהו חיובי יותר עם הזמן שלנו- היא חוויה של סיפוק ותחושת נעלות והעצמה אישית. הם יצורים, אנחנו לא. הם סחים, אנחנו לא. הם חיים בסרט, אנחנו במודעות עצמית שיא. זה לא משהו אם הם מהממים או כעורים - זה משנה מה רמת המודעות העצמית שלהם (של מישהי כעורה אונליין שחושבת שהיא כוסית, או רמת המודעות העצמית של יוצרי הסדרה שיצרו דמות כביכול מושלמת אבל סחית ויצורה כמו אמילי שמתלבשת כאילו הוא קרסה בתוך ארון הבגדים של אימא שלה). וכשאנחנו נתקלים באנשים או דמויות עם רמת מודעות עצמית לא קיימת אנחנו יכולים או לעוף להם על התחת ברמות לא מוסברות (נגיד, כוכבות כמו אנה ניקול סמית', או דמויות פיקטיביות כמו מיס פיגי- שהן נטולות מודעות עצמית, אבל אנחנו עפות עליהן וצוחקות איתן לא עליהן. אני לפחות.) או לצפות בהם צפיית שנאה.

אגב, אני מתלבטת לגבי התוכנית "בואו לאכול איתי". כי מצד אחד אנחנו מאוד מתעליינים על המשתתפים חסרי המודעות העצמית (רובם), מצד שני התוכנית והיוצרים שלה מלאה במודעות עצמית. אין, היהודים תמיד חייבים לסבך הכל...